זהו גלגול שני של תיק זה בפני.
תביעה הוגשה על ידי התובע בדרישה מהנתבעות לפצותו על נזק שנגרם לרכבו, לטענתו באירוע של תאונת דרכים, בה מעורב רכבה של הנתבעת 1.
בכתב התביעה טען התובע כי נהג את רכבו והתקרב לכיכר, עצר לפני כניסה לכיכר ונתן זכות קדימה לרכב הנתבעת שנסע בתוך הכיכר ולפתע תוך כדי שרכבה של הנתבעת חולף מול חזית רכבו נפתחה הדלת אחורית-ימנית של רכב הנתבעת וגרמה לשריטות של רכב התובע , בצד השמאלי ומכסה המנוע.
הנתבעת 1 שהיתה הנתבעת היחידה בתחילת המשפט הגישה כתב הגנה, הכחישה בו את הנטען בכתב התביעה וטענה כי התובע, הוא זה שנכנס לתוואי הכניסה בכיכר ופגע ברכבה בצד ימין.
שמעתי את שני הצדדים, וביום 25.05.03 נתתי פס"ד בו דחיתי את התביעה וחייבתי את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ש"ח.
התובע שלא היה שבע רצון מפסה"ד הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי שדן בבקשה ובהסכמת שני הצדדים ולבקשתם החליט להחזיר את התיק לדיון בפני, על מנת לשמוע את עדות הבוחן, מר אלי צמח, מאחר והתובע טען, כי הוא ביקש להביא את הבוחן לעדות ובית משפט זה לא אפשר לו זאת.
ביום 06.06.04 הופיע הבוחן , מר אלי צמח, באמצעותו הוגש תיק המשטרה
ת/1
ומר צמח העיד שהוא בוחן משטרה. העיד כי
ת/1
הוא צילום של חומר החקירה מתיק המשטרה, והסביר לבית המשפט, מבחינתו, כיצד התרחשה התאונה.
הבוחן בדק את טענות הצדדים במקום ומצא ברכב הפז'ו של התובע שריטה במכסה המנוע בצבע אדום, מעיכה במשקוף דלת ימין אחורי של רכב הנתבעת בצבע לבן. רכבו של התובע בצבע לבן רכבה של הנתבעת צבע אדום.
העד מעיד כי הוא עשה התאמה בין הנזקים, כלומר מבחינת גובהם ומצא שהוא זהה. עד כאן ממצאים עובדתיים של הבוחן. לפיו, כאמור, מצא זהות בין גובה הנזקים ברכב התובע לגובה הצבע הלבן ברכב הנתבעת ואולם בשאלה המרכזית,
האם התובע חדר לנתיב הנסיעה בכיכר ופגע ברכב הנתבעת או שדלת ימין של רכב הנתבעת נפתחה תוך כדי נסיעה ופגעה ברכב התובע כשהוא בעצירה -
אין העד יכול לשפוך אור כלשהו.
מוזר הדבר שהעד, בוחן משטרה במקצועו, משיב בשאלה לתובע "
לא מצאתי ממצאים כי רכב הפז'ו פגע בסוזוקי". מוזר אמרתי שלא יכולים להיות ממצאים עובדתיים במקרה זה מי פגע במי הרי יש סימנים של שריטה אדומה בחזית רכב התובע ובמשקוף דלת הנתבעת. אך לשאלה
מי פגע במי? אין לדלות את התשובה מן העובדה שגובה הסימנים זהה. הרי, אין מחלוקת שהיה מגע בין הרכבים ומן הסתם, כאשר יש מגע חייבת להיות זהות בגובה מפני הכביש. מכאן להסיק , שדלת רכב הנתבעת נפתחה ופגעה בחזית רכב התובע לא רק שהדרך ארוכה אלא שבכלל אין דרך.
אינני נותן אמון בעדותו של הבוחן. הבוחן עשה מאמצים כבירים מעבר למקובל אצל אדם המבקש כי יאמינו לו, כדי לעזור לתובע והיה שלב שהוא התווכח עם בית המשפט במטרה להוכיח את צדקת התובע.
לא זו אף זו, העד הוא בוחן משטרה. מקובל על כולי עלמא, כי בתאונות מעין אלה המשטרה איננה חוקרת את התאונות וכאשר אין פגיעות בגוף אין המשטרה טורחת לנהל חקירות.
המקרה שבפני הוא מקרה קל שבקלים ונראה שהעד הפעיל משאבים של משטרת ישראל והציבור לטובת התובע. מדוע?!
דעתי הנ"ל מתחזקת גם נוכח עבירה מנהלית שביצע העד כאשר מסר לתובע את המזכר שערך בקשר לתאונה, עוד בטרם שמע את עדות הנתבעת ובו קבע שהיא אשמה בתאונה. הרי בידוע הוא, גם בהסתמך על החסד"פ, שאין הגוף החוקר מוסר את חומר החקירה לצדדים בטרם הסתיימה החקירה והוחלט אם לסגור את התיק או להגיש כתב אישום.
מה טעם התאמץ העד למסור לתובע את המזכר ובו ממצאים הקובעים את אחריותה של הנתבעת, לא רק טרם סיום החקירה אלא בטרם שמע את עדותה או הודעתה של הנתבעת.
אינני נותן אמור, כאמור, בעדות העד ואינני מוצא בעדותו משום תמיכה נוספת כלשהי לגרסת התובע או תוספת משקל ראייתית לחומר שעמד בפני כאשר נתתי את פסק דיני ביום 25.05.03.
לפיכך, אני חוזר ודוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ש"ח.
המזכירות תעביר לצדדים את פסק הדין ועותק ממנו אל משטרת ישראל, לשכת התנועה, ת"א. לתשומת ליבה של הלשכה מופנית לאמור בש' 5 עמ' 3 ואילך.
ניתן היום י"ד באלול, תשס"ד (31 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.